הסיפור שלי על פרשת השבוע

פרשת השבוע לילדים | שמיני

פרשת השבוע לילדים שמיני

ביום הגדול והנרגש בו החלו הכוהנים לעבוד במשכן, עלו להקטיר כעל המזבח בניו של אהרן הכהן – נדב ואביהו, ובמקום לחכות שתרד אש משמים – הדליקו אותה בעצמם, למרות שמשה רבנו לא אמר להם לעשות כך.

על אף שנדב ואביהו אנשים גדולים וצדיקים היו, חטאו בכך שהורו הלכה בפני רבם – משה ונענשו במוות. אש גדולה יצאה מקודש הקודשים, נכנסה בנחיריהם ושרפה את נשמתם אך גופם נותר שלם.

מדוע נענשו בני אהרן הצדיקים בחומרה על מעשה שנעשה בשוגג?

כדי להראות לכל עם ישראל את עונש החוטאים ולהזהירם לשמור את דבר ה', וכדי שלא יאמרו שהשכינה לא שורה במקום.

ניחם משה רבנו את אהרן אחיו בזה שבהר סיני נאמר לו שביום שיתחילו לעבוד במשכן ייקח אליו הקדוש ברוך הוא אנשים גדולים מאוד ובהם יתקדש, ואם לקח ה' את בני אהרון סימן שגדולים וצדיקים היו.

אנו לומדים מסיפור נדב ואביהו עד כמה צריך לשמור ולדקדק בהלכה ועד כמה כל מעשה שנעשה מהווה דוגמה לכל ישראל!

 

הסיפור שלי על פרשת השבוע שמיניהסיפור שלי על פרשת השבוע | שמיני

בבית ספרנו הוקמה אטרקציה חדשה: לכבוד חודשי הקיץ הלוהטים נפרשה סככה ענקית על רוב שטחה של חצר המשחקים.

מיד שמנו לב שהסככה מנוקבת בכל כמה מטרים מרובעים ומכאן בא הרעיון למתקן שעשועים; כמה אטרקטיבי לטפס על הסככה ולקפוץ דרך החור לרצפה!

אביחיל היה הראשון שניסה את מזלו בטיפוס אל הסככה. תחילה עלה על העציצים, אחר על גדר האבן ומשם ניסה להיאחז בסורגי הברזל, אך אז כשל ונפל ארצה לקול צחוק החברים.

אחריו ניסו גם מאיר, יוסף ועקיבא, אך המקסימום שלהם לא עבר את תחילת סורגי הברזל.

ואז, כמו משום מקום הופיע המזכיר. בקולו הגבוה נזף בכל הילדים שהיו שותפים למעשה והזהיר בשם המנהל בעונש, שלא נעשה זאת שוב!

בהפסקה השנייה ראינו קבוצת ילדים מהכיתות הנמוכות מנסים לחכות אותנו (ללא הצלחה). ניגשתי אליהם וקראתי: "אני יראה לכם מה זה טיפוס!" ולעיני כולם טיפסתי בכל כוחותיי עד לשלב שעקף את כל חבריי!

"אבי! אבי!" נשמעו קולות עידוד מלמטה, ואני המשכתי לטפס בשיא המרץ.

פתאום הפסקתי לשמוע אותם. לא הבנתי מה קורה לי, בבהלה גדולה סובבתי את ראשי מטה, שם נפגש מבטי עם עיניו החמורות של המנהל.

דממה נוראית שררה בחצר. אפילו המעופפים המרגיזים שתקו לפתע.

"אברהם, רד בזהירות ובוא אחריי!" פסק בנימה מאיימת.

ירדתי בברכיים כושלות ובידיים רועדות, והלכתי אחריו בדממה. מבטם המרחם של הילדים יחד עם הצלצול המבשר על סיום ההפסקה ליוו אותי.

בחדר המנהל ספגתי בראש מורכן את גערותיו וגם את העונש: מבחן בנושא שליטה עצמית וחתימת הורים על הדף שייתן לי.

מילותיו של המנהל בקושי נכנסו לאוזניי. הייתי שקוע מחשבות והרהורים.

"אתה שומע אותי?" חדר קולו של המנהל לתוך ענני מחשבותיי.

לא עניתי.

"יש לך משהו לומר או לשאול?" ניסה שוב.

"כ…כן" התנערתי לפתע, "לא הבנתי למה דווקא אני הייתי ה'קורבן' לקבל עונש כל כך לא נעים, לפניי ניסו עוד הרבה ילדים לטפס!"

אולי זו הייתה חוצפה, כי ראיתי שהמנהל שותק וממשיך להביט בתוך עיניי.

"אתה ילד טוב אברהם", אמר פתאום.

"ובגלל זה אגלה לך מדוע בחרתי להעניש אותך. כי כשאתה אברהם, הילד הגדול מכיתה ו' שמשמש דוגמה חיובית לכל הילדים הקטנים עושה מעשה כזה, מדוע שלא יעשו זאת גם הם? ולמען יראו וייראו, וכדי שלאחת ולתמיד תפסק התופעה – אני חייב להעניש!"

אחר כך בחן אותי במבט חדש ואמר: "אני מכיר אותך למרות שכף רגלך מעולם לא דרכה בחדרי. אתה מהילדים המעולים של בית ספרנו. אני גם יודע שאתה מתחרט. אוותר לך על המבחן".

"תודה".

"בהצלחה אברהם".

יצאתי מהחדר מאושר, לא מאמין למה שקרה. חבריי עטו עליי בשאלות. מה שהכי עניין אותם זה העונש שהוטל עליי. העדפתי לא לספר להם, מוקיר טובה למנהל.

מאז הסיפור לא העז ילד אחד לנסות לטפס על הגדר, כך שמטרתו של המנהל הצליחה במלואה.

בברכת התורה

צוות פרשת השבוע לילדים

תגובות בפייסבוק

תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *