פרשת השבוע לילדים בשלח,ילד,ים,קריאת ים סוף,ילד עובר את הים,יבשה

פרשת השבוע לילדים בשלח

פרשת השבוע לילדים בשלח

מעט אחרי שעזבו בני ישראל את מצרים, התחרט פרעה על שהניח להם לצאת והחליט לרדוף אחריהם.

כשראו ישראל את חילות פרעה מתקרבים אליהם נבהלו מאוד ורצו לברוח, אך לא היה להיכן: משני צדיהם היה המדבר פתוח ובו חיות טורפות, נחשים ועקרבים, לפניהם הים ומאחוריהם – צבא פרעה! מה יעשו?

היה אחד מעם ישראל שלא היסס – נחשון בן עמינדב משבט יהודה. הוא האמין בה' שכשם ששמר עליהם עד כה, כך ימשיך בניסים.

אחריו קפץ כל שבט יהודה וכל ישראל. הם התפללו ובקשו מה' שיקרה נס. וכשהגיעו המים עד לגובה הפנים הוא אכן קרה, ולתדהמתם הים נבקע לשניים והם עמדו על קרקע מוצקה ויבשה.

כך הלכו בני ישראל, כל שבט בשביל מיוחד לו ולצדם עצי פרי ומים חיים לשתיה.

ראו זאת המצרים ורצו להכנס גם הם אחרי ישראל, אלא שאז נסגר עליהם הים והחל לטלטל אותם בחוזקה עד שטבעו במצולות.

בני ישראל היו במצב שנראה לכאורה "אבוד", אבל הקדוש ברוך הוא עשה להם נס בלתי יאמן ונוגד את כל חוקי הטבע, בזכות האמונה והביטחון שהיו בהם!

 

פרשת השבוע לילדים בשלח
פרשת השבוע לילדים בשלח

הסיפור שלי על פרשת השבוע

שלום ילדים, שמי יצחק. בן 12.

אני רוצה לספר לכם על "קריעת ים סוף" הפרטית שלי.

כבר בכיתה א' כינו אותי כולם "ביישן הכיתה". ולא סתם, זה היה באמת נכון. הייתי שקט ומופנם ובקושי דיברתי, ואם כבר העזתי לומר משהו – הוא תמיד היה בשקט ובחוסר ביטחון.

אף פעם לא ראו אותי מצביע לענות תשובה. דיבור בפני קהל הפחיד אותי מכל, וככל שעבר הזמן והבנתי שכולם מכירים אותי ככה התייאשתי מעצמי. רק המחשבה "מה יגידו עלי כשאענה תשובה בקול לראשונה" מנעה ממני לומר אותה.

בשנה שעברה הרחבנו על נושא שמירת הלשון. המלמד אמר שבכל שבוע ילד אחר ימסור דרשה קצרה בנושא לפני השיעור.

שם המשפחה שלי מתחיל באות כ', חישבתי שלפי סדר היומן תורי יגיע באמצע השנה.

העניין הטריד אותי מאוד. אני? שלא דיברתי מעולם בפני קהל? איך בדיוק אעבור את זה? אני יכול לומר שזה היה הסיוט שלי באותה תקופה. החלומות הרעים שלי היו שהתחלתי את הדרשה בגמגום או שנתקעתי ולא סיימתי אותה.

שבועיים לפני תורי נגשתי למלמד בבקשה שלא אצטרך לדרוש. הסברתי לו את הקושי שלי, אך הוא סרב לוותר לי ועודד אותי ש"זה שום דבר" ואני עוד יראה את זה.

גם בבית עודדו אותי מאוד. אחותי ציפי ישבה לכתוב לי דרשה הכי-הכי קצרה שאפשר, וכולם אמרו שיתפללו עלי ביום הזה. כעסתי עליהם, כי הם לא הבינו אותי באמת. מילה אחת בנושא הדרשה היתה מקפיצה אותי אפילו מתוך שינה.

בלילה שלפני רעדתי תחת לשמיכת הפוך ונרדמתי שעתיים לפני שהתעוררתי בבוקר.

הסתכלתי במראה ולא הכרתי את עצמי. הייתי מעוות מפחד. "מה קרה לך?" שאלתי את הדמות שבהתה בי בעיניים מרוחות. "בשביל שתי דקות הרצאה כך להשתגע?"

התארגנתי בזריזות כשאני מנסה לשוות לעצמי את הפרופיל של האדם הרגוע בעולם.

תפילת שחרית התפללתי בכוונה עצומה . בקשתי מה', שרק הוא יכול לעזור לי, שאצליח להתגבר על הקושי והכל יהיה בסדר.

השיעור התחיל. בלב דופק נגשתי אל קדמת הכיתה והוצאתי את הדף. אוף, למה הידיים שלי רועדות?

שקט שרר בכיתה. לא רק אני הייתי במתח. התחלתי להקריא מהדף אפילו שידעתי הכל בעל פה. ציפי אמרה שכך אין פחד קהל.

המשפט הראשון יצא דווקא בסדר. חזק וברור. כך המשכתי כשאני מרגיש בטוח ורגוע בהרבה. בהמשך העזתי אפילו להרים עיניים כדי לבדוק אם אף אחד לא צוחק. לא. כולם הקשיבו בשקט ואפילו הרב'ה הישיר לי מבט מעודד.

הרגשתי כאילו חציתי את ים סוף, כאילו מישהו נותן לי יד ועוזר לי לסיים את הדרשה. לא שמתי לב איך עוברות שתי הדקות ואני כבר אחרי "זה", חוזר למקומי לקול מחיאות כפיים של החברים.

אני מודה לה' וגם מעריך את המלמד היקר, כי אחרי שעברתי הים הזה, קבלתי בטחון עצמי והרבה יותר קל לי.

תגובות בפייסבוק

תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *