פרשת השבוע ויגש | מידת הבושה

מידת הבושה – היא עיקר ויסוד של הצדיקים

לכבוד… אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור עם פרשת השבוע.

וזהו (בראשית מד-יח) "ויגש אליו יהודה ויאמר 'בי אדני' ".

"בי אדני". שתי מילים קצרות, ובסך הכל שש אותיות, והם יסוד לכל החיים הצלחתה טובתה ונצחיותה.

וזה היסוד הגדול שהכל תלוי בו, לזכור תמיד כל ימי חייו, שהשי"ת שרוי ושוכן בתוכו,

וזה הדבר המחייב ומדרבן לכל טוב, ושומר מכל רע, חטא עוון ופגם.

וכל יהודי צריך לגשת אל המלך, מלך מלכי המלכים ולומר לו רבונו של עולם הרי שכינת עוזך שורה בי, ובתוכי והנני מרכבה לשכינה, ורגע אינך נפרד ממני, ואיך בלבי ומוחי ומעשי אפרד ממך ח"ו, והרי אין דבר יותר מתוק ויותר טוב בכל חיי האדם מאשר להיות דבוק בך כל הזמן, ואיך אוכל להסיח דעת ממך ומעשיית רצונך.., וקל וחומר איך יעלה על הדעת שאמרוד בך חלילה וחס, אפילו בדבר קל, קל וחומר בדברים חמורים, ואיך אוכל להתנהג בפחיתות כעמא דארעא, שלא בהתאם לנוכחותך ולמעמד הנשגב המחייב,, שהיא מציאות קיימת, מציאות תמידית.

והנה כל אדם צריך לשנן ולדקלם כמה וכמה וכמה פעמים בכל יום ויום מילים נפלאות אלו "בי אדני", בי ממש, אדני ממש, געוואלד !

כמה אמיתי, וכמה נפלא, וכמה מלהיב, וכמה מחייב, וכמה מדרבן, וכמה קדושה וטהרה וכמה אמונה תמימה, וכמה חשק לקרבת ה' – יש במילים פשוטות וקצרות אלה.

אשרי מי שזוכה להצמד אליהם כל ימי חייו, יום יום וכו'.

ואין צריך לומר שהנהגה נפלאה ופשוטה זו יביא אותו להתבייש מפני הדרת גאונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. שזו [מידת הבושה] היא מידה נפלאה בפני עצמה.

וזה בחי' (תהלים סט-כ) אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלימתי, וכתיב (שם כא) חרפה שברה לבי. ואמרו חז"ל (ברכות יב:) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו על כל עוונותיו.

ומידה זו של הבושה – היא מהחשובות שבמידות והיא דרך הצדיקים, וכמ"ש עליהם (שבת פח:) הנעלבים / עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתן ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה-לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ואמרו (שם קיט:) לא חרבהה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה.

ואמרו (עירובין יג:) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובים היו.

ואמרו (מגילה כח.) שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה, במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי. וכו'. (ואמרו בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) המתכבד בקלון חבירו – אין לו חלק לעוה"ב, המתכבד בקלון חיי העולמים – לא כל שכן.

ואמרו (יבמות עט.) ג' סימנים יש בישראל, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים.

ואמרו (נדרים כ.) תניא (שמות כ-יז) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו – מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרו חכמינו ז"ל סימן יפה באדם שהוא ביישן.

אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת בידוע שלא עמדו [רגלי] אבותיו על הר סיני.

וכמ"ש מו"ז הרמ"א זצ"ל בתחילת השו"ע (או"ח סי' א) כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו-ג), עומד עליו ורואה במעשיו כמ"ש (ירמיה כג-כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'. מיד יגיע אליו היראה וההכנעה, בפחד השי"ת ובשתו ממנו תמיד ע"כ.

וכל זה אפשר לקיים בקלות ע"י שיזכור בפה תמיד "בי אדני".

ויהי רצון שיהא חלקי עמהם.

בברכת התורה וכטו"ס

ראש ישיבת ברסלב "נצח מאיר"

תגובות בפייסבוק

תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *