ברכות,ברכה,ילד מקבל ברכה

הסיפור שלי על הפרשה | פרשת ויחי

פרשת ויחי

לפני פטירת יעקב, בקש לברך את שני בניו של יוסף – מנשה ואפרים ואת כל בניו.

יוסף הניח את בניו לפני אביו: את מנשה שהיה הגדול שם בצד ימין, ואת אפרים הקטן – בצד שמאל.

יעקב היה עוור ולא יכל לראות את נכדיו, אבל ברוח הקודש שהייתה בו ידע היכן יושב כל אחד.

הוא גם ידע שבני אפרים יהיו צדיקים יותר מבני מנשה, לכן סיכל את ידיו באלכסון כשיד ימין – החשובה יותר הייתה על ראשו של אפרים, ויד שמאל על מנשה.

הוא ברך אותם בברכת "המלאך הגואל אותי…" שאנחנו אומרים לפני השינה, והיא סגולה לשמירה, והוסיף את ברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". כל אב שרוצה לברך את בנו בברכה טובה מברך במילים אלו.

לאחר מכן ברך גם את ילדיו בברכות שהתקיימו במלואן. ברכות אב לבנו חשובות מאוד.

לכן מברך האב את ילדיו בליל שבת ובהזדמנויות נוספות, בברכות היקרות והמסוגלות.

נ.ב רוצים להיות רגילים בברכה להורים ולחברים ? ממולץ לבקר ב- אתר הברכות הישראלי >> ברכות

ברכות,ברכה,ילד מקבל ברכהפרשת ויחי | הסיפור שלי על הפרשה

פרשת השבוע לילדים

שמי יוסי

בכל שנה כשאנו מגיעים לפרשת ויחי אני לא יכול שלא להתרגש. אני נזכר באבא שמניח את ידיו על ראשי בליל שבת, מברך אותי בברכת הבנים ונושק לי. זו לא סתם ברכה. אני יודע, אצלי זו היסטוריה.

לפני כשנתיים חווינו חוויה איומה. גילו לאבא שלי את המחלה. קשה לי לתאר את הייסורים והסבל שהיו מנת חלקנו. מצבו של אבי הדרדר, והוא אושפז בבית החולים.

אמא הייתה אתו כל הזמן. אני שהייתי בן 10 ואחותי גילי בת ה-8 שהינו אצל דודים, ואלעזר ואבי הקטנים – אצל סבתא.

לא ביקרתי את אבא. פחדתי להיכנס לבית החולים ולראות דברים מזעזעים. אבל כן דיברתי אתו בטלפון, ותמיד הוא ביקש לראות אותי. אבא היה נשמע כה חלוש, וזה גרם לי לפחד יותר.

ביום חמישי אחד כשחזרתי לבית הדודים, פגשתי את אמא וגילי מתכוננות ליציאה. גילי סיפרה בהתרגשות שהיא הולכת לבקר את אבא. "ואת לא מפחדת?" שאלתי. "אולי קצת, אבל בגלל זה לא אפגוש את אבא?" גילי צדקה. החלטתי להצטרף.

כשעמדנו בפתח בית החולים הענק ביקשתי מגילי שתעשה לי "פרה עיוורת" – אני עוצם עיניים כל הדרך ונותן לה יד, והיא תודיע לי כשנגיע לחדר של אבא. גילי הסכימה. כל הדרך דפק לי הלב בחוזקה.

"את יכול לפתוח עיניים" הודיעה גילי כשכבר היינו בתוך החדר.

"שלום ילדים!"

"שלום אבא!"

המראה היה קשה. אבא הגדול והחזק שכב על המיטה בפנים חיוורות ומחובר לצינורות.

התחבאנו מאחורי הגב של אמא. אבא צחק. הוא הרגיע אותנו וביקש שנתקרב אליו, ואפילו שלא היה זה ליל שבת הניח על ראשי זוג ידיים חלושות וברך מילה במילה את ברכת הבנים.

בשבת, הבטתי מהצד איך הדוד מברך את ילדיו. נזכרתי בברכה שברך אותי אבא אמש ונעצבתי. הדוד הבחין בי. הוא קרא לי וברך גם אותי בברכת הבנים. אחר כך העביר לטיפה על לחיי וברך שבקרוב אבא יבריא ויוכל לברך אותי. עניתי אמן. הלוואי, הלוואי שברכת הדוד תתקיים.

לא עבר זמן רב ונושענו. אבא שלי זכה להבריא בניסים ולחזור הביתה.

זה היה ביום שישי. בליל שבת אבא ברך אותי. "וישם לך שלום…" הוא לחש, ודמעות זלגו במורד לחייו. לא הרמתי את ראשי. טמנתי אותו עמוק בתוך כתפו הכחושה של אבא והרשתי לעצמי לבכות בחופשיות כמו שלא בכיתי בכל התקופה האחרונה.

לא היה זה בכי של עצב, אלא של הודיה ענקית לבורא העולם על שנתן את הזכות לברך ולהתברך.

תגובות בפייסבוק

תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *