בן איש חי | פרשת כי תבוא | הלכות השבת אבידה ושכר שכיר

"בן איש חי" הלכות שנה ראשונה – פרשת כי תבוא

הלכות השבת אבידה ושכר שכיר

בן איש חי | פרשת כי תבוא

הקדמה, דברי תורה ומוסר :

"ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דברים כח, יג),

נראה לי בסיעתא דשמיא: דידוע, תואר ישראל גדול מתואר יעקב ולכן לעתיד לא יקראו אלא בשם ישראל, ובשניהם יש אות יו"ד בראש, אך יו"ד דשם ישראל הוא כנגד יו"ד דשם הוי"ה הרומזת בחינת הראש שהוא כתר וחכמה כנודע, ולכן אותיות ישראל הם י' לראש,

כי יו"ד דשם ישראל היא עומדת בראש שם הוי"ה וגם בראש השילוב שהוא שם יאהדונה"י.

אבל יו"ד דשם יעקב הוא כנגד יו"ד דשם אדנ"י שעומדת בסוף שם אדנ"י ובסוף שם בשילוב הנזכר והיא בחינת מלכות שהיא עקב הספירות.

ונרמז זה בשם יעקב שהוא אותיות י' עקב, רוצה לאמר יו"ד העומדת בעקב, מה שאין כן בשם ישראל נרמז י' לראש שהוא רוצה לומר יו"ד העומדת לראש.

וזה שנאמר "ונתנך ה' לראש" שתהיו נקראים בתואר ישראל שהוא י' לראש, "ולא לזנב" שלא תקראו עוד בשם יעקב שהוא י' עקב כלומר זנב, "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" פירוש ההפרש שיש בין מעלה ובין מטה הוא מספר צ"א, דאמצע אותיות מעלה הם אותיות ע"ל ואמצע מטה אות ט', וההפרש בין מספר ע"ל למספר ט' הוא צ"א שהם מספר חיבור הוי"ה אדנ"י, והיינו כי ע"י שהאדם מקיים תורה ומצות לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא חיבור אדנ"י, אז יוסיפו לו על אות ט' של מטה מספר צ"א ויהיה מזה אותיות ע"ל ואז אותיות מטה יהיו אותיות מעלה.

ולזה אמר "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" יען "כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אשר אנכי מצוך" כלומר לשם שמים בשביל שאנכי מצוך שבזה יהי יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהם חבור הוי"ה אדנ"י שמספרם צ"א, ואז ע"י תוספת מספר זה תתעלה מאותיות מטה להיות אותיות מעלה וכאמור.

או יובן על דרך המדרש (דברים-רבה א י) "ואשימם בראשיכם", משל למה הדבר דומה לנחש, שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מהלך תחלה אני אלך תחלה אמר לו לך והלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכו מצא אש והשליכו לתוכו מצא קוצים והשליכו לתוכו מי גרם לו על שהלך הראש אחר הזנב,

כך כשהקטנים נשמעין לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה ובשעה שהם הולכים אחר הקטנים נופלים על פניהם, והכוונה אם ישראל עושים רצונו של מקום מעמיד להם מנהיג טוב שהוא ראש, כלומר יש לו עיניים לראות כי החכם עיניו בראשו, ולזה אמר: "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" שלא יהיה פתי שאין לו עיניים לראות שאז הוא כמו הזנב שאין בו עיניים לראות אלא יהיה ראש שיש בו עיניים לראות, וכמו שכתוב בגמרא (בבא קמא נב.) "כד רגיז רעיא על ענא משוי להו נגידא סמייא", ומאחר דנתנך לראש לכך "והיית רק למעלה" ולא תפול למטה, ותזכה לכל זה ע"י שתשמע אל מצות ה' אלהיך:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל מה שמקבל הקב"ה בתשובה את ישראל הוא מדין השבת אבידה, והיינו כי השם יתברך קרא לישראל אחי ורעי, וכתיב (דברים כב, א) "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך", ומחמת כן עשה הקב"ה מחצב הנשמות למעלה ממחצב המלאכים, כי בזה יהיה מחצב ישראל קרוב אליו, וצריך שעל ידו תהיה השבת אבידה שהוא ישיב את האבידה שבזה מקבלם בתשובה כאשר אמר דסגי להו בודוי וחרטה בעזיבת החטא, אך אם היה מחצב המלאכים למעלה ממחצב הנשמות היה צריך שתתקיים מצות השבת אבידה של ישראל על ידי המלאכים הגבוהים מהם, והיו מפסידים בזה ישראל הפסד רב כי השבת אבידה אצל המלאכים לא היתה נעשית ע"י תשובה של חרטה ועזיבת החטא בלבד, אלא היה צריך שתהיה ע"י מיתה ויסורין קשים,

וכמו שאמרו הנבואה והחכמה (ירושלמי מכות ב): "נפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח, כ) ו"חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא), מה שאין כן עתה שעשה מחצב הנשמות ראשון ומחצב המלאכים אחרון שנעשו נשמות ישראל קרובים אליו יתברך, השתא צריך שתהיה השבת אבידה ע"י יתברך וכמן שנאמר (דברים ד, ז) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו", ונאמר (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" דבקים דייקא לכן "חיים כולכם היום" שצריך שתתקיים השבת אבידה בכם ע"י יתברך בעל הרחמים הרוצה בתשובה לבדה שלא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה,

וזה שאמר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" שמחצב הנשמות הוא ראש ומחצב מלאכים בסוף, ועל ידי כך: "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה", והיינו למעלהלמעל ה"א, ששם תשובה עילאה בה"א עילאה דשם הוי"ה, ולא תהיה למטה — מט ה"א. וכל זה בעבור "כי תשמע אל מצות ה'", תיבת "כי" משמשת בארבע לשונות (ראש השנה ג.) והאי 'כי' דהכא לשון 'אם' כלומר אם תשמע וכו'.

נמצא לפי זה דין השבת אבידה בו תלוי חיות ישראל וקיום שלהם כי התשובה המחיה את ישראל בעולם הזה ובעולם הבא הנה היא מטעם השבת אבידה כאמור, לכך כמה וכמה חייב אדם להזהר במצוה זו ולא יתנו היצר הרע על חמדת הממון ועל ביטול מצוה זו הן מחמת עצלות הן מסיבה אחרת:

הלכות

אות א

הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה עובר בלא תעשה שנאמר (דברים כב, א) "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם", וביטל עשה שנאמר (שם): "השב תשיבם לאחיך", ואם לקח האבידה לעצמו על מנת לגזלה ולא להשיבה ביטל מצות עשה ועובר בשני לאוין על לא תגזול ולא תוכל להתעלם, ואם חזר בו והשיבה תיקן את הכל:

אות ב

מצא מציאה דבר שאין בו סימן אם דבר זה סתמו שידעו הבעלים מנפילתו מיד כגון מעות מפוזרים הרי אלו שלו, דנתלה לומר ידעו הבעלים קודם שמצאן זה ונתייאשו מפני שאין בהם סימן ולכן אין חייב להכריז, ואפילו נודע לו אח"כ ממי נפלו אינו חייב להחזיר דאמרינן מסתמא נתייאשו הבעלים קודם שמצאן, ורק איכא מידת חסידות להחזיר להם:

אות ג

מצא אבידה שיש בה סימן חייב להכריז בבית הכנסת ויאמר מין המציאה שמצא מה היא, ואם אדם יגיד סימניה יתן לו, אבל אם הוא לא אמר מין המציאה מה היא ובא אדם ואמר מה היא אין זה סימן, כי אם עד שיתן סימנים מובהקים כגון מדה או משקל או מנין וכיוצא:

אות ד

אם מצא מציאה שיש בה סימן במקום שרוב העוברים הם עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) אינו חייב להכריז דתלינן שהיא של עכו"ם והרי זה של מוצאה, ואם בא בעל האבידה ונתברר שהיא שלו כגון שנתן כל סימניה הנה אם זו האבידה היא מדברים שהאדם מרגיש בהם מיד כגון מעות או טבעת או דבר שנושאו בחיקו, אינו חייב להחזיר לו דאמרינן ודאי נתייאש קודם שלקח זה האבידה כיון דנפלה במבואות שרובם נכרים:

אות ה

המוצא מעות בחצר חבירו בשעת חופה וכיוצא שיש רבים נכנסים בחצר, אם זו המציאה אין בה סימן זוכה בה המוצאה אע"פ שנודע לו אח"כ דאלו המעות נפלו מן בעל הבית, יען כי בעל הבית ודאי מתייאש, אבל אם מצא דבר שיש בו סימן חייב להכריז כיון שהוא מקום ישראל, במה דברים אמורים? בעת שיש רבים נכנסים בחצר ההוא כגון חופה וכיוצא, אבל בזמן אחר שאין רבים נכנסים אם נכנס אדם לבית חבירו ומצא מעות מפוזרים אע"פ שאין בהם סימן אם ידוע שהם של בעל הבית יחזירם לו דלא מתייאש, וכן אפילו בסתם אמרינן מסתמא דשל בעל הבית הן וחייב ליתנם לבעל הבית, אך אם יודע בבירור שאינם של בעל הבית אלא נפלו מאחרים הרי הם של מוצאן דאין לומר חצירו של אדם קונה לו בכהאי גוונא:

וכן חנויות שבשווקים שמוכרים בהם סחורות או מיני כלים או מיני כסות וכיוצא, שנפלו שם מעות מן הלוקחים הבאים לקנות ומצא אותם המשרת של בעל החנות או אדם אחר הרי הם של מוצאם ואינו זוכה בהם בעל החנות:

אות ו

מצא תרנגולת במקום שרבו ישראל והכריז לפני כל השכנים ובעלי בתים שבמבוי ולא נמצא לה בעלים, מניחה בביתו שנים עשר חודש וכל הביצים שיולדת מוכרם או שם אותם בדמים עליו ואחר שהים עשר חודש מוכר התרנגולת או שם אותה בדמים עליו ויהיו דמי הביצים ודמי התרנגולת מונחים אצלו עד שיבוא אליהו זכור לטוב, ואם מצא תרנגול זכר מטפל בו שלשים יום, ואם הוא קטן ביותר שטיפולו קשה יותר מטפל בו שלשה ימים ואח"כ מוכרו, או שם אותו בדמים עליו ויהיו הדמים מונחים אצלו עד שיבוא אליהו זכור לטוב:

אות ז

מצא ספרים שיש בהם סימן הרי זה לא יקרא בהם אלא ישמרם כראוי, ואם ירצה למסרם למי שנאמן אצלו לשמרם אתו הרשות בידו, מיהו כל זה באבידה, אבל בפקדון אם אדם הפקיד אצלו דבר אחד אינו רשאי למסרו לאחר לשמרו אצלו, ואם ירצה לילך למקום אחר ואינו רוצה להוליכו עמו משום אחריות או טורח רשאי ליתנו לבית דין והם ימסרוהו לאיש נאמן:

אות ח

אבידת עכו"ם מותרת, אך אם מחזירה כדי לקדש שם שמים, כדי שיתפארו הנכרים בישראל שהם בעלי אמנה הרי זה משובח, והא דאמרינן מן הדין אבידת העכו"ם מותרת היינו במקום שלא יש חלול השם, אבל במקום שיש חלול השם כגון שנפלה מן העכו"ם במקום רוב ישראל, והעכו"ם ידמה שישראל גנבה ממנו הרי זה חייב להחזיר מן התורה:

אות ט

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אע"פ שהם גדולים הרי היא שלו מתקנת חז"ל, אבל אם אין בנו סמוך על שלחנו אפילו שהוא קטן הרי זה לעצמו, ואם אחד זן יתום בתוך ביתו אין המציאה של היתום לבעל הבית הזן אותו אלא היא שלו דלא תקנו חז"ל זה אלא לאב, והבת עד שתבגר מציאתה לאביה אע"פ שאינה סמוכה על שלחנו והוא הדין מעשה ידיה לאביה וכן האשה מציאתה ומעשה ידיה לבעלה:

אות י

אם נתנו מתנה לבנו ובתו הקטנים הרי הם של האב, ואם הם גדולים הרי היא שלהם:

אות יא

מותר מן הדין לישב חנווני אצל חנווני צורף אצל צורף וכיוצא בזה ואין בזה השגת גבול, וכן להוזיל השער מותר ואין לבעלי אומנתו תרעומת עליו, אך ישראל שעושה מלאכה אצל נכרי אסור לחבירו להוזיל השער כדי שהוא יעשה במקומו:

אות יב

שואל שלא מדעת גזלן הוא, לכך אסור ליקח שום חפץ או ספר מיד בנו של בעל הבית שלא ברשות בעל הבית:

אות יג

כלי אכילה כגון קדרות ומדוכה ומחבת וכיוצא מותר לשאול מאשתו של בעל הבית ואין צריך רשות מן בעל הבית, דאפילו אם מקפיד אין שומעין לו ואשתו משאלת בעל כורחו מפני דמשיאה שם רע בשכונותיה, ואדעתא דהכי נשאת לו שדברים אלו מסורים בידה, אבל שאר חפצים כגון מלבושים של בעל הבית או כיסאות ומיטות וכן כלי שתיה של בילו"ר (זכוכית שקופה, קריסטל) ושאר כלים יקרים צריך לשאול מן בעל הבית וכלים של פרפור"י (בציפוי אבץ) יש הפרש בזה בין מעט להרבה, וגם דנידון לי חשיבות בעל הבית ועושרו דאין כל בני אדם שוים בדבר זה:

אות יד

אם משכן אצלו חבירו חפץ אסור להשתמש בו, דשולח יד בפקדון הרי זה גזלן, מיהו בעכו"ם יש מתירין להשתמש בו:

אות טו

אם הפקידו אצלו ספרים של תנ"ך כשהוא פותחן לצרכן יש לו רשות לקרות בהם, אבל לא יפתחם לכתחלה כדי לקרות בהם, במה דברים אמורים? בתנ"ך אבל ספרים של תורה שבעל פה אסור בכל גוונא, וכשם שאסור ללמוד כן אסור להעתיק מהם אפילו אות אחת, מיהו אם זה הנפקד הוא תלמיד חכם יש מתירים ללמוד ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם דאמרינן מסתמא על דעת כן הפקידו אצלו, אבל אם יודע בבירור שבעליו מקפיד הרי זה אסור גם התלמיד חכם, מכל מקום אם זה הלווה לו מעות על ספרים אלו שהניחם משכון אצלו אפילו תלמיד חכם אסור משום רבית:

אות טז

אם הפקידו אצלו מעות מותר להוציאן לצרכו, לפי דסתם אדם עסקו במשא ומתן והכל צריכין למעות והיה לו למפקיד לגלות דעתו מעיקרא לצוות לו שלא ישתמש, אבל אם נתנו לו חתומים או קשורים קשר משונה הרי זה גילוי דעת שאין רצונו שישתמש זה בהם, ולכן אסור להשתמש בהם:

אות יז

כל החומד ביתו של חבירו או כליו שאין בדעתו למכרם, והפציר בו בדברים או הרבה עליו רעים עד שמכרם לו הרי זה עובר בלאו דלא תחמוד, ואינו עובר בלאו זה אלא עד שיקח החפץ שחמד, ומשעה שנפתה לבו וחשב איך יקנה החפץ עובר בלאו דלא תתאוה כי אין תאוה אלא בלב, מיהו אם רק נתאוה בלבו שאמר הלואי שיתרצה זה למכור ואקנה ממנו אינו עובר בלאו, אבל אם חשב בלבבו לעשות המצאות של השתדלות והפצרות הרי זה עובר משעה שחשב אופני ההשתדלות וההפצרות, וכל זה להרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה ואבידה ה"ט), אבל להראב"ד (שם ה"ו), גם בכהאי גוונא אינו עובר, אלא אם כן חשב ליקח החפץ בעל כרחם של בעלים, אבל אם חושב איך יעשה לרצות הבעלים אינו עובר בלאו וקימא לן כרמב"ם ז"ל, ועיין בספרי הק' רב ברכות במערכת הלמ"ד מה שכתבתי בלאוין אלו ועוד כתבתי בספרי הק' מקבציאל:

אות יח

אפילו התאוה שיקח החפץ מחבירו במתנה אסור, וכן אפילו התאוה וחמד ספר אחד מספרי הקודש נמי אסור, ועיין בספרי הק' רב ברכות מערכת הלמ"ד הנזכר לעיל ועוד כתבתי בזה בספרי הק' מקבציאל:

אות יט

מצות עשה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו, אחד שכר אדם או בהמה או כלים, ובשכר קרקע אע"ג דיש אומרים (הרמ"ה בטוח"מ סימן שלט) דאינו עובר משום דכתיב (דברים כד, יד) "אשר בארצך" ולא ארצך (בבא מציעא קיא:), מכל מקום לדעת הסמ"ג ולדעת רבינו אליעזר ממיץ ז"ל עובר גם בשכירות קרקע, ועוד איכא טעמא אחרינא בזה לאיסורא וכיון שזה הוא איסור תורה יש לחוש לדעת האוסרין ועיין שער משפט וקצות החושן סימן של"ט, וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו (שם קיב.) ועובר בחמשה לאוין ועשה: משום "בל תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג), "בל תגזול" (שם), "בל תעשוק שכיר עני" (דברים כד, יד), "בל תלין" (ויקרא יט, יג), "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו), ומשום "ולא תבוא עליו השמש" (שם) ובמקום שנוהגים שאין הפועלים עושים מלאכה עד הלילה כיון ששקעה עליו חמה עובר משום ביומו תתן שכרו:

אות כ

איזהו זמנו, שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לפי שנתנה תורה לבעל הבית זמן עונה י"ב שעות לבקש מעות לשלם השכירות ואם לא נתנו לו אז עובר בבוקר משום בל תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה זמנו ליתנו כל היום, ואם לא נתנו לו עובר בערב משום ביומו תתן שכרו:

אות כא

שכיר שעות ביום שכלתה פעולתו בחצי היום יש לו תשלום כל אותו היום דהא חלה תשלומים מיד שהשלים מלאכתו, וקרינן עליו ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, וכן שכיר שעות בלילה שכלתה מלאכתו בחצי הלילה, יש לו זמן תשלום כל אותו הלילה וקרינן עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר וכן שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה אם יצא ביום גובה שכירותו כל אותו היום, יצא בלילה גובה שכירותו כל אותו הלילה, ושכירותו של כובס או כובסת דינה כשכיר שעות:

אות כב

אין בעל הבית עובר משום בל תלין ולא תבוא עליו השמש אלא אם כן תבע השכיר ממנו את שכרו ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות ליתן לו אינו עובר אפילו יש לו מטלטלין הרבה:

אות כג

אמר לשלוחו לשכור לו פועלים ושכר השליח פועלים ואמר להם שכרכם על בעל הבית שניהם אין עוברים, ומכל מקום בעל הבית עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב אם הוא מתכוין לדחותם, וגדולי החכמים היו נוהגים לשכור ע"י שליח שיאמר להם שכרכם על בעל הבית כדי שלא יבואו לעבור בלאו אם יהיו טרודים, ומה שאשתו של בעל הבית שוכרת היא בעצמה כגון כובסת וכיוצא אין לה דין שליח וחייבת היא באיסור לאו אם תבעה הכובסת את שכרה והיא יש לה מעות שתתן לה, וכן הוא הדין אשת בעל הבית ששוכרת משרתת בבית:

אות כד

מדת חסידות אם אין לאדם מעות לפרוע שכר שכיר יקח בהלואה מאחרים ויקיים מצות שכר שכיר בזמנו, והעיד רבינו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שלא היה רוצה להתפלל מנחה עד שיפרע שכר שכיר, ולפעמים אין לו והוא לווה ונותן:

אות כה

קבלנות שקבל עליו האומן לעשות מלאכה כולה בכך וכך ולא שככר לימים, הרי הוא כשאר שכירות ימים ועובר עליו משעה שנותנה לו, כיצד? נתן טליתו לאומן לתקנו בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אפילו אחר שגמרו אינו עובר עליו, אבל אם הביא לו את הטלית ותבע שכרו אפילו בחצי היום חייב זה מיד בתשלומיו, ואם שקעה עליו חמה עובר עליו, וצריכין הנשים להזהר בדבר זה שהוא מצוי אצלם הרבה שדרכן לשכור בגדים הן לתפור הן לארוג הן לשאר מעשה של אומן:

אות כו

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אך מדברי סופרים שמיטת כספים נוהגת בזמן הזמן בכל מקום אפילו בחוץ לארץ כן פסק מר"ן ז"ל וכן כתבו רוב הפוסקים, אך רבנו זרחיה ז"ל ודעמה כתבו שאינה נוהגת בזמן הזה בחו"ל וכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה דעליהם סמכו במדינות שלהם שאין נוהגין דין שמיטה בזמן הזה בחו"ל וכתב הגאון אורים ותומים (תומים סימן ס"ז סעיף קטן א') אפילו אם היה האמת שהדין כרבנו זרחיה וסיעתו היה מהראוי לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים וכי מה מאד מזהיר אותנו הנביא בגולה (ירמיה לא, כ): "הציבי לך ציונים" לעשות זכר למצות ה' שהיו חובה עלינו בהיותינו בארץ ישראל וכו' (ספרי עקב מג.) וזהו אם הדין כרבנו זרחיה הלוי, אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפשט הגמרא דנוהגת בזמן הזה מדברי סופרים, ולדעת הרמב"ן ז"ל נוהגת בזמן הזה בחו"ל מן התורה, על כן חייב כל אדם לעשות על כל פנים זכר למצוה זו בפרוזבול, ופירוש פרוזבול הוא פרוז לשון תקנה בול הם עשירים כלומר תקנה לעשירים:

פרוזבול זה הלל הזקן עליו השלום תקנו בשביל העשירים שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו', ואכתוב בזה מעשה, גאון אחד יושב בליל פסח על השולחן ובנו היה עשיר וסוחר גדול והיה הבן יושב ואוכל הכורך של מצה ומרור והיה אומר קודם אכילה בהרמת קול כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן וכו' ככתוב בסדר הלילה, ואמר לו אביו בני תזכור את הלל הזקן גם בערב ראש השנה הזאת הבאה לחיים טובים ולשלום, אמר לו אבי וכי אוכלין כורך בערב ראש השנה, אמר לו בני שנה זו שמיטה היא ואני מזהירך שתעשה פרוזבול כתקנת הלל הזקן עליו השלום זיע"א, על כן כל אדם לא יתרשל בדבר זה ונמצא הוא מקיים מצות שמיטת כספים, והנה הפרוזבול הוא שאומר שמוסר שטרותיו וחובותיו לבית דין, וענין המסירה הזאת שהם יהיו גובים לו חובותיו ואז לא קרינן ביה "לא יגוש" (דברים טו, ב) אלא הבית דין הם הם הנוגשין, וכיון שביד בית דין לנוגשם ולא הוא אז הוא יכול לקבל חובו מן הלווה אחר השמיטה:

והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלווה לחבירו סך מה עשרה גרוש או פחות או יותר ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול כיון שהלווהו אחר זמן הפרוזבול ואז אחר ראש השנה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו משמט אני ולא יקבלם ממנו, ויאכל הלווה ולחדי במעות אלו, והמלווה לחדי במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל, ותהילות לאל יתברך, הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדד יע"א הדפסתי שטרות של פרוזבול וחלקתי אותם לכמה בני אדם ועשאום, וגם למדתי אותם שיעשו כן להלוות אחר זמן הפרוזבול סך מה ולקיים המצווה בפועל כאמור לעיל, אשריהם ישראל אוהבי מצות ה' ועושים אותה בשמחה:

וגם אם לווה אדם מחבירו ככרות לחם אפילו ככר אחד נוהג בזה דין שמיטה, על כן טוב שתלווה האשה יום ערב ראש השנה ככר או שתים או שלוש לחברתה ואחר ראש השנה כשתפרע לה תאמר לה משמטת אני והרי זו מקיימת מצוות שמיטה, ועיין חיים שאל חלק ב' סימן ל"ח אות י"ג, וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע"א כי דרשתי דבר זה בעזרת ה' יתברך ברבים, אשריהם ישראל:

תגובות בפייסבוק

תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *